לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, רַבּוֹת – כְּשֶׁהָיוּ אֲבוֹת אֲבוֹתֵינוּ יְלָדִים קְטַנִּים – הָיָה רוֹפֵא אֶחָד, דּוּלִיטְל שְׁמוֹ, יוֹחָנָן דּוּלִיטְל, “ד”ר מֶדִּיצִינָה". הַתֹּאַר הַנּוֹסָף הַזֶּה “ד”ר מֶדִּיצ." בָּא לְהוֹדִיעַ, כִּי הָיָה הָאִישׁ רוֹפֵא־אֳמָן, גָּדוֹל מְאֹד בְּחָכְמָה.
הוּא יָשַׁב בַּעֲיָרָה קְטַנָּה, מַדְמֵנָה שְׁמָהּ, אֲשֶׁר בְּגֵיא הַשְּׁלוּלִיּוֹת. כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל הִכִּירוּהוּ הֵיטֵב בְּפָנָיו וְהָיוּ אוֹמְרִים עָלָיו, מִדֵּי עָבְרוֹ בָּרְחוֹב, חֲבוּשׁ מִצְנַפְתּוֹ הַגְּבֹהָה: “הִנֵּה הוֹלֵךְ הָאָדוֹן הָרוֹפֵא. אִישׁ־בִּינוֹת הוּא!” הַיְלָדִים וְהַכְּלָבִים הִתְלַקְּטוּ וְרָצוּ אַחֲרָיו, וְהָעוֹרְבִים, שׁוֹכְנֵי גַג־הַמִּסְגֵּד, קִרְקְרוּ גַּם הֵם לִקְרָאתוֹ וְנִעַנְעוּ בְרֹאשָׁם.
בֵּיתוֹ הַקָּטֹן עָמַד בִּקְצֵה הָעִיר, וְגַן גָּדוֹל סָבִיב לוֹ, וּבוֹ כַּר־דֶּשֶׁא נִרְחָב וְסַפְסְלֵי־אֶבֶן חֲבוּיִים בְּצֵל עֲרָבִים בּוֹכִיּוֹת. אֲחוֹת הָרוֹפֵא, שָׂרָה דוּלִיטְל, נִהֲלָה אֶת מֶשֶׁק־הַבַּיִת, וְהוּא עַצְמוֹ טִפֵּל בַּגָּן. דּוּלִיטְל אָהַב אֶת הַחַיּוֹת, וַאֲחָדוֹת מֵהֶן אָהַב אַהֲבָה גְדוֹלָה מְאֹד וַיִּשְׁתַּעֲשַׁע בָּהֶן כָּל הַיָמִים. בַּנַּחַל אֲשֶׁר בַּגַּן שָׁטוּ דְגֵי־זָהָב, בְּמַחְסַן־ הַמְּזוֹנוֹת בְּבֵיתוֹ שָׁכְנוּ אַרְנָבוֹת, עַכְבָּרִים לְבָנִים רִקְּדוּ בַפְּסַנְתֵּר, בַּחֲדַר־הַכְּבִיסָה קָפְצָה סְנָאִית, וּבַמַּרְתֵּף הִתְהַלֵּךְ קִפּוֹד. גַּם פָּרָה הָיְתָה לּוֹ וְעֵגֶל עִמָּה, גַּם סוּס זָקֵן צוֹלֵעַ הָיָה לוֹ – בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ הָיָה הַסּוּס, – גַּם תַּרְנְגֹלוֹת וְיוֹנִים וְטְלָאִים שְׁנַיִם, וְעוֹד חַיּוֹת מֵחַיּוֹת שׁוֹנוֹת. אַךְ חיּוֹת־שַׁעֲשׁוּעָיו הָיוּ דֶבּ־דֶבּ הַבַּרְוָז, גִּ’יפּ הַכֶּלֶב, גֶּבּ־גֶּבּ הַחֲזִיר, פּוֹלִינֶסְיָה הַתֻּכִּי וְהַיַּנְשׁוּף תּוּה־תּוּה.
אֲחוֹת הָרוֹפֵא הָיְתָה מִתְאוֹנֶנֶת תָּמִיד עַל הַחַיּוֹת, שֶׁהֵן מַפְרִיעוֹת אֶת סִדְרֵי הַבָּיִת. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת, שֶׁבָּאָה לִשְׁאֹל בָּרוֹפֵא, כִּי מַרְבָּה הִיא לְהָקִיא וַתֵּשֶׁב בִּפְאַת הַסַּפָּה עַל הַקִּפּוֹד הַמִּתְנַמְנֵם. מֵאָז בָּרְחָה וְלֹא הוֹסִיפָה לָבוֹא, וַתִּסַּע יוֹם יוֹם אֶל הָעִיר הַקְּרוֹבָה, מֶרְחַק עֶשֶׂר פַּרְסָאוֹת, לִדְרֹשׁ בְּרוֹפֵא אַחֵר.
וַתֹּאמֶר לוֹ אֲחוֹתוֹ שָׂרָה דוּלִיטְל:
– “אֵיךְ תּוּכַל לְקַוּוֹת, יוֹחָנָן, שֶׁהַחוֹלִים יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ, בְּעוֹד הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה בְּבֵיתֶך? מְהֻלָּל שֵׁם הָרוֹפֵא, אֲשֶׁר חֲדַר־ הַהַמְתָּנָה שֶׁלוֹ מָלֵא קִפּוֹדִים וְעַכְבָּרִים! הֲלֹא זֶה הַחוֹלֶה הָרְבִיעִי, אֲשֶׁר הַחַיּוֹת גֵּרְשׁוּהוּ! הָאָדוֹן יֶנְקִינְס וְהָאָדוֹן פַּרְסוֹן הוֹדִיעוּ, כִּי כַף־רַגְלָם לֹא תִדְרֹךְ עוֹד עַל סַף־בֵּיתְךָ לְעֵת חֲלוֹתָם. מִיּוֹם לְיוֹם הוֹלְכִים אָנוּ וּמִתְרוֹשְׁשִׁים. אִם תּוֹסִיף לָלֶכֶת בְּדַרְכְּךָ זוֹ, וְחָדַל כָּל חוֹלֶה לִדְרֹשׁ בַּעֲצָתֶךָ!”
– “חֲבִיבוֹת עָלַי הַחַיּוֹת מִכָּל הָאֲדוֹנִים הָאֵלֶּה!” – אָמַר הָרוֹפֵא.
איפה גר דוקטור דוליטל? התשובה הכמעט-אוטומטית, גם מפי מי שמעולם לא קראו את הספר, תהיה כנראה "במדמנה אשר בגיא השלוליות" – הודות לשיר הידוע שכתב שלום חנוך לאריק איינשטיין, "האדון הרופא"; איינשטיין וחנוך, כמו רוב ילידי המאה הקודמת, גדלו בוודאי על תרגומו החביב של אברהם סולודר, שבחר לקרוא כך בעברית לעיירה Puddleby-on-the-Marsh. לטעמי, המלה "מדמנה" נשמעת שלילית מדי (הפירוש במילון הוא "רפש טובעני"), ולכן העדפתי להיצמד ככל האפשר למקור.
היה כיף לתרגם את לופטינג בעיקר בזכות ההומור הבריטי המיוחד שלו, המתאפיין בלשון-המעטה. אחת הדוגמאות האהובות עלי לסגנון זה היא בפרק הרביעי, כשהדוקטור מבין שאין לו כסף לקנות ציוד למסע; הוא מתכוון ללכת ולבקש מבעל המכולת שייתן להם מצרכים בהקפה – ובמחשבה שנייה, מחליט לבקש מידידו המלח שילך במקומו:
"אוף, זה מעצבן! עוד פעם כסף," קרא הדוקטור. "אלוהים אדירים! כמה אשמח להגיע לאפריקה, שם לא נזדקק לכסף בכלל! אלך לבקש מבעל המכולת
שיסכים לחכות לכספו עד שאחזור – לא, אשלח את המלח שיבקש ממנו." וכך הלך המלח אל בעל המכולת. ועד מהרה חזר משם עם כל הדברים שנזקקו להם.
לופטינג לא מוצא לנכון לשתף את הקוראים בשיקוליו של הדוקטור או במה שקרה בחנות המכולת. הוא סומך עלינו שנבין כי אותו מלח היה כנראה גבר בנוי לתלפיות, שקשה מאוד לסרב לו, לעומת הדוקטור העדין וטוב-המזג – ומותיר לנו לדמיין את הסצנה שהתרחשה בחנות, שאחריה חזר אותו מלח עם כל הציוד הנדרש.
עוד דוגמה מלשון ההמעטה ההומוריסטית של לופטינג נמצא בפרק הראשון, כשהדוקטור מאבד בהדרגה את חוליו הקבועים בגלל גן החיות שהתנחל בביתו, "עד שלבסוף לא נשאר לו אף חולה – מלבד מוכר-המזון-לחיות, שלא נרתע מבעלי-חיים משום סוג. אבל מוכר-המזון-לחיות לא היה איש עשיר והוא חלה רק פעם בשנה – בחג המולד, אז נהג לשלם לדוקטור חצי-שילינג בעד בקבוק של תרופה".
כאן הקורא (אם אינו צעיר מדי) נעצר לרגע ותוהה: איך קרה שאותו ברנש חלה תמיד דווקא בחג המולד, כשמתחשק לחגוג ולשמוח? ומה בדיוק הכיל אותו בקבוק של תרופה? כמו לופטינג, אני משאירה לכם לנחש.