כמעט כל ספריי נכתבו באותו מקום – חדר-עבודה שאני שוכר בתל אביב, עם התמונה של אלפרד היצ'קוק שצופה בי בזמן שאני כותב ("אתה בטוח שזה מספיק מותח, מה שכתבת?"). גם את הנובלה החדשה, "הזדמנות לפני אחרונה", התחלתי לכתוב כאן, אבל גמרתי לכתוב אותה בחדר אחר, בגבעת רם בירושלים, העיר שאני הכי אוהב בישראל ושבמשך שנים חלמתי לחזור אליה. אולי לכן הנובלה הזאת היא גם מותחן, כמו ספריי הקודמים, אבל גם סיפור על אהבות ישנות וחדשות.

הרעיון ל"הזדמנות לפני אחרונה" נולד בזמן טיול עם מונה, הכלבה שלנו. ומכיוון שזאת נובלה שמספרת סיפור גם על יחסים בין בעלי-חיים לבני-אדם, עבודת הכתיבה בחודשים שבהם נוצרה הנובלה התחילה להתרחש עוד לפני שהגעתי לחדר העבודה והדלקתי את המחשב – בטיולי הבוקר בשדות שליד השכונה שלנו, מונה משתוללת בבוץ ובשלוליות-הגשם ואצלי כבר משתוללים משפטים שבעוד כמה שעות ייכתבו בחדר העבודה.

אני לא יכול לכתוב בנסיעות, אבל אני חושב שהתנועה והמפגשים הלא-צפויים שמתרחשים בנסיעות חיוניים לתהליך היצירה שלי. באוקטובר 2025, באמצע כתיבת הנובלה, נסעתי לימים אחדים לצרפת ולגרמניה בגלל ספר אחר, שכבר פורסם, וראיתי במוזיאון שטאדל בפרנקפורט את הציור "רועה מוכה על ידי ברק" (יקוב בקר, 1844). צילמתי את הציור מכל זווית אפשרית כדי לחקוק בזיכרוני את מבעי-האבל של כלב-הרועים ושל הכבשים על הרועה המת – וכבר אז ידעתי שהם יזינו את הספר שאני כותב.

בסופו של דבר, כל הספרים שכתבתי התחילו באותו מקום – בספרייה שלי. ברעיונות שנולדו בזמן הקריאה, בתשוקה להתכתב ביצירה עם סופרים וספרים יקרים-ללבי ולהודות להם. "הזדמנות לפני אחרונה", שהגיבור שלו הוא מתרגם של ספרות מתח מצרפתית, נולד מן המדף הספיציפי הזה – מדף שעליו נמצאים ספרים של ז'ורז' סימנון, ז'אן פטריק מנשט, פרד ורגאס ועוד סופרות וסופרי מתח צרפתים. לכן הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי אותו היה להניח אותו לרגע על המדף שאליו הוא שייך.