1963
2013

אסונות בצליל נקיש

המראה האכזרית של דריה שועלי על גברים, חלונות מוארים והפחד להיות סופיים

מאת: נמרוד אליעזר

מירוץ שליחים - פסאז'ים
סיור חלונות ראווה ספרותיים
תחנה מס׳ 1
הפסאז'ים · ולטר בנימין
המסע מתחיל במאה ה-19, בין חלונות הראווה של הפסאז'ים — רחובות מקורים בלב פריז. המדריך שלנו הוא הפילוסוף ומבקר הספרות ולטר בנימין. בעיניו, כל חפץ קטן בחלון הראווה — אפילו בובת חרסינה פשוטה — אינו מוצר טריוויאלי, אלא יצירה תרבותית קולקטיבית שמייצגת חלום אנושי עמוק שקפא בזמן.
תחנה מס׳ 2
המכונה · א.מ. פורסטר
בתחילת המאה ה-20 דמיין הסופר א.מ. פורסטר מכונה ענקית בגודל אולם, עם גלגלי שיניים, בוכנות ומנועים. המכונה הבדיונית הזו עשתה דבר מפתיע: היא חיברה את האנושות כולה והעבירה הודעות מאדם לאדם — בדיוק כמו הווטסאפ של ימינו.
תחנה מס׳ 3
הכמיהה לקשר
ולטר בנימין היה מסביר שהווטסאפ אינו מקרי. הוא התגלמות של כמיהה אנושית עתיקה ובסיסית - לקשר, לתקשורת. אותה משאלה בדיוק היא שהולידה את טלפון החוטים שבנינו כילדים משתי קופסאות של מעדן חלב, ואת האפליקציות המתוחכמות ביותר של היום.
תחנה מס׳ 4
פירוש החלום · זיגמונד פרויד
הגישה של בנימין אל החלום התרבותי שונה לחלוטין מזו הקלאסית של זיגמונד פרויד ב"פירוש החלום". פרויד שלח אותנו אל ספת המטפל, אל הצופן של הלא-מודע האישי שיש לפענח. אנחנו לוקחים את החלום לכיוון ההפוך — קדימה, אל העתיד.
תחנה מס׳ 5
האני העתידי · דוד פסיג ורועי צזאנה
חוקרי עתידים מובילים בישראל, כמו פרופ' דוד פסיג וד"ר רועי צזאנה, הופכים את הנבואה לתחום מחקר אקדמי. בספרו "האני העתידי" מחזיר אותנו פסיג אל נקודת הפתיחה של הסיור — אל החפצים. הוא מתאר עולם שבו החפצים שסביבנו יקבלו תודעה ויהפכו לשותפים מלאים בעולם של חישה וחוויה סובייקטיבית.
תחנה מס׳ 6
חפץ · חנוך לוין
וכך נסגר מסע השליחים: התחלנו בחפצים דוממים בפריז, וסיימנו בחפצים תבוניים של העתיד — עם הטעם המריר-חמוץ-מתוק של חנוך לוין והמחזה האלמותי שלו, "חפץ".
איפה אני כותב / דרור משעני

כמעט כל ספריי נכתבו באותו מקום – חדר-עבודה שאני שוכר בתל אביב, עם התמונה של אלפרד היצ'קוק שצופה בי בזמן שאני כותב ("אתה בטוח שזה מספיק מותח, מה שכתבת?"). גם את הנובלה החדשה, "הזדמנות לפני אחרונה", התחלתי לכתוב כאן, אבל גמרתי לכתוב אותה בחדר אחר, בגבעת רם בירושלים, העיר שאני הכי אוהב בישראל ושבמשך שנים חלמתי לחזור אליה. אולי לכן הנובלה הזאת היא גם מותחן, כמו ספריי הקודמים, אבל גם סיפור על אהבות ישנות וחדשות.

הרעיון ל"הזדמנות לפני אחרונה" נולד בזמן טיול עם מונה, הכלבה שלנו. ומכיוון שזאת נובלה שמספרת סיפור גם על יחסים בין בעלי-חיים לבני-אדם, עבודת הכתיבה בחודשים שבהם נוצרה הנובלה התחילה להתרחש עוד לפני שהגעתי לחדר העבודה והדלקתי את המחשב – בטיולי הבוקר בשדות שליד השכונה שלנו, מונה משתוללת בבוץ ובשלוליות-הגשם ואצלי כבר משתוללים משפטים שבעוד כמה שעות ייכתבו בחדר העבודה.

אני לא יכול לכתוב בנסיעות, אבל אני חושב שהתנועה והמפגשים הלא-צפויים שמתרחשים בנסיעות חיוניים לתהליך היצירה שלי. באוקטובר 2025, באמצע כתיבת הנובלה, נסעתי לימים אחדים לצרפת ולגרמניה בגלל ספר אחר, שכבר פורסם, וראיתי במוזיאון שטאדל בפרנקפורט את הציור "רועה מוכה על ידי ברק" (יקוב בקר, 1844). צילמתי את הציור מכל זווית אפשרית כדי לחקוק בזיכרוני את מבעי-האבל של כלב-הרועים ושל הכבשים על הרועה המת – וכבר אז ידעתי שהם יזינו את הספר שאני כותב.

בסופו של דבר, כל הספרים שכתבתי התחילו באותו מקום – בספרייה שלי. ברעיונות שנולדו בזמן הקריאה, בתשוקה להתכתב ביצירה עם סופרים וספרים יקרים-ללבי ולהודות להם. "הזדמנות לפני אחרונה", שהגיבור שלו הוא מתרגם של ספרות מתח מצרפתית, נולד מן המדף הספיציפי הזה – מדף שעליו נמצאים ספרים של ז'ורז' סימנון, ז'אן פטריק מנשט, פרד ורגאס ועוד סופרות וסופרי מתח צרפתים. לכן הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי אותו היה להניח אותו לרגע על המדף שאליו הוא שייך.

אדם מול מכונה/ אמיר שפרלינג
יש בחורה אחת, לא בדיוק חברה שלי, יותר מישהי שאני פשוט שוכב איתה. כשהיא מבקשת קפה, אי אפשר להגיד לא. והחוק הכי קשוח: היא שותה אותו אך ורק עם שתי כפיות סוכר חום. לא סוכר לבן, ולא סוכרזית. סוכר חום נטו.
1
הבעיה התחילה הערב, כשהרתחתי מים וקלטתי שנגמר הסוכר.
2
היא בדיוק שכבה לה שם במיטה, עטופה בסדין כמו לזניה אנושית סקסית בטירוף, ואמרה בשיא האדישות שאם אין סוכר חום, היא מיד קמה ונוסעת לשתות קפה אצלה בדירה.
3
וזה היה קריטי עבורי, כי הייתי חרמן ברמות שאי אפשר לתאר, חרמן ברמה שהייתי מוכן לרוץ לאמ-פמ יחף. בחוץ עמד חום יולי-אוגוסט כבד ומעיק, אז זרקתי עליי איזו חולצה מקומטת, נעלתי כפכפים וטסתי.
4